הכרעת דין בתיק ת"ד 7762-03-11 - פסקדין

1.       הנאשם מואשם כי ביום 18.11.2009, בסמוך לשעה 19:00, נהג רכב ברחוב הגליל 14 בקרית שמונה, בהיותו שיכור, כאשר ריכוז האלכוהול בגופו עמד על 1475 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. עוד מיוחס לנאשם כי באותן נסיבות הוא נהג בקלות ראש, סטה ימינה מנתיב נסיעתו, ופגע ברכב חונה, וכתוצאה מהתאונה ניזקו כלי הרכב המעורבים.

לנאשם מיוחסות עבירות כדלקמן: נהיגה בשכרות, עבירה בניגוד לסעיף 62(3) בצירוף סעיף 39א לפקודת התעבורה; נהיגה בקלות ראש, עבירה בניגוד לסעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; והתנהגות הגורמת נזק, עבירה בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

2.       כתב האישום הוגש ביום 8.3.2011. בישיבת יום 2.11.2011, כפר הנאשם, באמצעות בא כוחו עוה"ד יוסי יעקבי, בעובדות כתב האישום, והדיון נדחה לשמיעת הוכחות ליום 22.12.2011. הסנגור הודיע כי יגיש כפירה מפורטת, אך נמנע בהמשך מלעשות כן.

בתיק התקיימו בפועל שתי ישיבות הוכחות: בימים 22.12.2011 ו- 26.1.2012. סיכומים בעל פה מטעם המאשימה הוצגו באותה ישיבה מיום 26.1.2012 על ידי ראש שלוחת התביעות, עוה"ד עלי כעבייה, והושלמו בעל פה בישיבת יום 29.1.2012. הסנגור אשר התחיל לסכם בעל פה באותה ישיבה אחרונה, השלים בכתב את סיכומיו שהוגשו לתיק בית המשפט ביום 30.1.2012. מועד מתן הכרעת הדין נקבע להיום - 1.2.2012.

הנאשם דובר רוסית בלבד, ומהלך המשפט, ברובו, תורגם לו על ידי מתורגמנית.

3.       מטעם המאשימה העידה בעלת הרכב, גב' שולה ברביבאי (ע"ת מס' 1 במשפט), וכן העידו השוטרים אשר טיפלו באירוע ובנאשם לאחר התאונה. כמו כן, העיד מטעם התביעה רס"מ ערן דקל, טכנאי במעבדת תחזוקת מכשור אכיפה במשטרת ישראל, לעניין תקינות מכשיר הינשוף שבאמצעותו נבדק הנאשם בדיקת שכרות. בנוסף, הוגשו מטעם המאשימה מסמכים שערכו אותם עדים במהלך מילוי תפקידם. הנאשם הודה בחקירתו במשטרה כי נהג ברכב כשהוא שיכור וגרם לתאונה. החקירה התנהלה בשפה הרוסית, אך תועדה בשפה העברית ( ת/7). מלבד הודאת הנאשם, לא הובאה עדות ישירה (להבדיל מראיות נסיבתיות) הקושרת את הנאשם לנהיגת הרכב הפוגע.

4.       מטעם הנאשם לא הובאו עדים, והנאשם עצמו, מטעמים השמורים עמו, בחר שלא להעיד להגנתו במשפט.

שתיקת הנאשם

5.       אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי לשתיקתו של הנאשם במשפט יש ליתן משקל מכריע, ולמעשה, שתיקתו של הנאשם חרצה גורל משפטו. שוכנעתי כי בצירוף הודאתו של הנאשם יחד עם הראיות הנסיבתיות והמדעיות שהציגה המאשימה (כפי שיפורט להלן) יש כדי לספק את דרישת ההוכחה לצורך הרשעה בפלילים. לאחר ששמעתי את עדי התביעה העיקריים והתרשמתי מאמינותם, לא נותר בליבי ולו צל צילו של ספק שהנאשם הוא זה אשר נהג ברכב וגרם לתאונה בהיותו שיכור. שוכנעתי כי לגופו של אישום אין לנאשם כל הגנה, ובדרך שבו הוא ניהל את הגנתו מצאתי מידה רבה של טקטיקה שלא נועדה לבירור האמת. הסנגור ארב לכל טעות טכנית מצד המשטרה והתביעה, אף שאין לנאשם הגנה של אמת.

6.       השתיקה איננה, כמובן, תחליף לראיות פוזיטיבית של התביעה, אך ראיות פוזיטיביות נגד הנאשם סופקו על ידי המאשימה למכביר, והכל כפי שאפרט להלן. בית המשפט משקיף על ראיות אלה על רקע גרסת הנאשם במשפט, ולא אכחד כי בסיום פרשת התביעה ציפיתי למוצא פיו של הנאשם בתקווה שיצליח לעורר ספק סביר בדבר אשמתו, אך הנאשם שתק כאמור ולא הביא אף עד הגנה מטעמו. לפיכך, הואיל ואבחן בהמשך את ראיות התביעה על רקע שתיקת הנאשם במשפט, אתייחס קודם למשמעות הראייתית של השתיקה.

7.       כידוע, לנאשם בהליך פלילי נתונה זכות השתיקה לפי סעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. על חשיבותן המרכזית של חזקת החפות וזכות השתיקה במשפט הפלילי אין צורך להכביר מילים. על-פי חזקת החפות, שהיא מהעקרונות הבסיסיים של דיני העונשין, ההנחה היא כי כל אדם הינו בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת. ברור כי על פי זכות זו לא ניתן היה לכפות על הנאשם להתגונן באופן פוזיטיבי במשפט נגד האישום נגדו, ולא ניתן היה לחייבו להעיד ולהעמיד עצמו בחקירה נגדית. הנטל להוכחת אשמתו של הנאשם מוטל על כתפיה של המאשימה בלבד. יחד עם זאת, סעיף 162(א) לחוק קובע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע", ועל פי התפיסה המקובלת בשיטתנו המשפטית, אין הוראה זו עומדת בסתירה לחזקת החפות ואין היא פוגעת בזכות השתיקה. יפים לעניין זה הדברים הבאים של בית המשפט העליון:

"על-פי התפיסה הנוהגת אצלנו זכות השתיקה אינה נפגעת אף אם מתירים לבית-המשפט להסיק מסקנות מהחלטתו של הנאשם לממש את זכותו זו. אמת, הנאשם חופשי להחליט אם למסור את עדותו או לשתוק. איננו כופים על נאשם להעיד. 'הנאשם השותק - להבדיל מן העד השותק - פועל במסגרת הדין; אולם, לבית המשפט נתונה הרשות לפרש התנהגותו לפי התרשמותו והבנתו' ... תפיסה זו אף עולה בקנה אחד עם ההוראה הכללית שבסעיף 53 לפקודת הראיות, הקובעת, כי 'מהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט', שכן גם שתיקתו של נאשם, כמו כל התנהגות אחרת, עשויה להיות מקור להתרשמות מהנאשם. חברי, הנשיא ברק, אף הביע את השקפתו באחד המקומות כי האפשרות להסיק מסקנות לחובת הנאשם השותק אינה פוגעת בזכותו החוקתית: 'זכות השתיקה היא חלק מכבוד האדם, במובן זה שאין להכריח אדם למסור גרסה, אך דומה שאין זה נוגד את כבוד האדם אם מסיקים משתיקתו מסקנה לרעתו' ..."

(רע"פ 4142/04 סמל (מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (2006)).

          עוד קבע בית המשפט העליון, בשורה של פסקי דין, כי ההוראה הנ"ל של סעיף 162(א) מתיישבת עם ניסיון החיים, שכן:

"אדם חף מפשע לא רק מוכן להעיד, אלא שהוא שש להזדמנות להיכנס לתא העדים ולהפריך את הגרסה המרשיעה, אשר לטענתו היא כוזבת."

(ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 485, 525 (1990) ).

          מכאן גם התפיסה כי בחירתו של הנאשם לשתוק, תחת לנסות לספק גרסה פוזיטיבית לחפותו, "עשויה לרמוז על הכרה מוסרית מצדו באשמתו" (ע"פ 139/52 היועץ המשפט לממשלה נ' קינן, פ"ד ז(1) 619, 644 (1953)), ועל חששו כי גרסתו לא תצלח את מבחן החקירה הנגדית, כדברי כבוד הנשיא שמגר:

"הנכונות להעיד אינה מבטאת רק פתיחת דרך להשמעת גרסה פלונית בדרך הקבועה בדיני הראיות. מהותה המרכזית של העדות בבית המשפט היא בכך שהיא משרתת את התפיסה המקובלת בשיטת המשפט האנגלו-אמריקאית, לפיה בירור האמת נעשה בעיקר על-ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית. משמע, אי מתן עדות מבטא לא רק רתיעה מפני הצגת תזה כלשהי בפני בית המשפט, אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית."

(ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 478 (1991)).